15 שנה הוא היה חלק מהמשפחה כלב פוינטר גרמני, אבל היום הרדמנו אותו. אני לא יודע איך לומר את זה בצורה אחרת אבל כך קוראים לזה כאשר הורגים את הכלב במיתת חסד. אני גם לא יודע אם זו מתת חסד או לא אבל הכלב כבר לא הצליח לקום שלא לדבר על לאכול או לשתות. במצב זה הויטרינר הקצה הרחוב המליץ להרדים את הכלב (לצמיתות) והוא עושה חסד עם הכלב ועם המשפחה.
אומנם רום גר (כבר אמרתי חלק מהמשפחה) עם ההורים שלי, אבל כולם אומרים שהוא היה הכלב שלי. זה נכון הינו קשורים מאוד בגלל הפציעה שלו שהוא עוד היה צעיר.הסיפור מתחיל עם הויטרינר בקצה הרחוב וכלבה שלו בשם "אימז" שיום אחד ברחה לו, אמא שלי מצאה אותה ונתנה לה קצת חלב עם מים ושמרה עליה ואני קפצתי לויטרינר לספר לו שהכלבה אצלנו. כאשר הוא בא לקחת אותה הוא ממש ביקש שניקח כלב מפנסיון של כלבים (ההורים המאמצים שלו לא יכולים לעמוד באנרגיות שלו הוא היה בן שלוה חודשים) כמובן ששמחנו לעשות זאת. בפנסיון בחרו לו את השם רום, הייתה לו אחות טקילה ואחת וודקה (למרות שהן היו מזן אחר בכלל). לאחר תקופת מסוימת עד שרום למד להכיר אותנו (אז גרתי עם ההורים) לא שחררנו אותו לבד. לאחר שהרגשתי שהוא כבר מכיר אותנו ולא יברח שחררתי אותו שירוץ, כלבי פוינטר אוהבים לרוץ, כמובן שהוא רץ ועוד איך. הוא עבר את החצר שלנו (שלא הייתה קטנה בכלל) ופרץ לרחוב שם הוא פגש מכונית ושבר את האגן שלו. לי לא נשאר אלה לרוץ אחריו לראות את המכונית המתרחקת (הנהג כלל לא עצר) להרים אותו על הידיים ודמעות בעניים לויטרינר בקצה הרחוב. לאחר ניתוח הכלב עוד היה משותק כמה שבועות טובים וכך הוא שרץ בבית לידי (בתקופה ההיא עבדתי מהבית) וכך נוצר הקשר החזק שלי עם רום.
לימים שעזבתי את הבית הוא נשאר עם ההורים היות ולדעתנו להשאיר כלב לבד בבית כל היום זה לא פתרון טוב לכלב. כמובן שכל ביקור אצל ההורים שלי הוא היה הולך אחרי לכל מקום – כך היה לי זנב חום לבן עם ארבע רגלים וזנב קצר (אני עדיין לא יודע למה לכלבים מהסוג הזה נהוג לקצר את הזנב- אבל ככה קיבלנו אותו). היום אני הולך לארוחת יום שיש אצל ההורים ורום כבר לא יהיה שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה